החלטה בתיק בש"א 4644/08

1.         בפניי בקשת המערער לביטול פסק דין שניתן ביום 19.2.08, לפיו נדחה הערעור מחמת אי הפקדת ערבון (להלן - פסק הדין), ולהארכת מועד להפקדת ערבון. 

הרקע וההליכים:

2.         ביום 29.10.07 נשלחה למערער הודעת בית המשפט, לפיה בהתאם להחלטת כב' הרשם, על המערער להפקיד בבית המשפט ערבון בסך 20,000 ש"ח בתוך 15 יום מיום המצאת ההודעה.

משלא הופקד הערבון עד למועד שנקבע, ניתנה ביום 13.1.08 החלטה, לפיה הערעור יירשם לדחייה 21 יום לאחר מועד מתן ההחלטה, ככל שלא יופקד הערבון עד לאותו מועד.

חרף האמור, לא הופקד הערבון, וביום 19.2.08 ניתן פסק הדין, כאמור.

3.         ביום 21.2.08 הגיש המערער את הבקשה דנן, בה טען כי העיכוב בתשלום הערבון נבע ממחדל של עורך הדין במשרד בא-כוח המערער אשר טיפל בתיק, ורק לאחר שניתן פסק הדין הסתבר, כי ההודעה וההחלטה בדבר הפקדת הערבון תוייקו על-ידי אותו עורך דין בתיק אחר.

לטענת המערער, יש להיעתר לבקשתו, שכן אי הפקדת הערבון אינה נובעת מזלזול בהחלטות בית המשפט, אלא כאמור, בשל טעות משרדית של עורך הדין, ואשר אינו עובד עוד במשרד בא-כוח המערער. כך גם לטענת המערער, סיכוייו בערעור טובים, תוך שהוא מפנה למפורט בכתב הערעור.

הבקשה נתמכת בתצהירו של בא-כוח המערער, אשר ציין כי ההודעה על קביעת הערבון וההחלטה מיום 13.1.08 נשלחו אמנם למשרדו, אולם הערבון לא הופקד בשל הנסיבות שפורטו לעיל.

4.         המשיבה מתנגדת לבקשה מכל וכל.

לטענתה, סיכויי המערער בערעור קלושים הואיל ועיקר טענותיו מתייחסות לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. כך גם לטענתה, טענתו בדבר טעות משרדית, אשר בגינה שלא הופקד הערבון הינה סיבה סתמית, ועל המערער היה להתכבד ולפרט מה אירע במשרד בא כוחו, ולהסביר הכיצד קרתה אותה טעות.

לטענת המשיבה יש לדחות גם את הבקשה להארכת מועד, שכן המערער לא הפקיד עד היום את הערבון כדי " ...להימנע ממצב כי אם בקשתו לביטול פסק הדין תידחה, לא תוכל המשיבה לממש את חובות המבקש כלפיה מתוך כספי העירבון שיופקד". מדובר בהתנהגות חסרת תום לב, אשר יש בה כדי להביא לדחיית בקשתו.

5.         המערער הגיש תשובה לתגובה, בה טען כי הערבון לא הופקד על-ידו עד עתה, הואיל ולפי פסק הדין נדחה ערעורו [" ...כיצד יכול הוא להפקיד כאמור הכספים הללו, כאשר כבר קיים פסק דין נגדו והערעור שהגיש כבר נדחה..."]. עם זאת הוסיף, כי ככל שתתקבל הבקשה, יפקיד לאלתר את כספי הערבון, בהתאם להחלטת בית המשפט.

דיון :

6.         מטרת הפקדת הערבון, לשמור על האיזון שבין זכותו החוקתית של המערער להשיג על פסק דינו של בית משפט קמא לבין זכותו של המשיב שלא ייצא נפסד במקום בו יידחה הערעור ולהבטיח שיוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתו בדחיית הערעור [בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר, פ"ד מ(2) 383; רע"א 140/06 אמיקו טורס בע"מ נ' אבדר הסעות והשקעות בע"מ, פ"ד מד(2) 383].

תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - התקנה) קובעת: " לא קיים המערער הוראה בדבר הערבון או הערובה, יירשם הערעור לדחיה לפני בית המשפט או הרשם ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין". התקנה נועדה להגן על המשיב ולהבטיח כי לא יתקיים דיון בערעור שטרם שהופקד בו הערבון, ובה בעת, מגשימה היא גם את האינטרס הציבורי - מניעת שיבוש הליכים ובזבוז זמן שיפוטי יקר, הואיל ו" שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד" (רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730).

כמובן שיש להפעיל את סמכות הדחייה שבתקנה באופן מידתי [ע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים, פ"ד נו(1) 865], וזאת מן ההיבט שהפרת הכללים הדיוניים אינה צריכה להיות זו אשר תכריע את ההליך השיפוטי ובמקום בו ניתן לתקן את המחדל בלא פגיעה בצד שכנגד, יש להעדיף ולעשות כן (ראו: בש"א 10350/01 משה מור נ' פלסטין פלנטיישנס בע"מ). על כן מהראוי לבחון האינטרסים השונים, והאם קיים בפי המערער הסבר המניח את הדעת למחדלו, ואם קיים שכזה, לא יהיה מקום להפעיל את הסמכות הקבועה בתקנה, או משהופעלה הסמכות, לבטל את דחיית הערעור מחמת אי הפקדת ערבון [ראו: רע"א 8817/05 ספקרו נ' יסמין קשת, עו"ד(ט.פ.)].

7.         במקרה דנן, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים השונים, דעתי כי יש להיעתר לבקשה. המבקש עתר בבקשה דנן מיד לאחר מתן פסק הדין, כשבפיו הסבר מניח את הדעת לאי הפקדת הערבון על-ידו, במועד שנקבע.

כך גם מבחינת סיכויי הערעור, הגם שלא מצאתי כי הללו גבוהים במיוחד - וזאת מבלי לקבוע מסמרות בדבר - נראה כי אין לחסום את דרכו הדיונית של המערער, רק בגין מחדלו האמור, וזאת בהתחשב בנושא הערעור - פינויו של המערער ממקום מגוריו, שלו ושל משפחתו, מזה כ-17 שנים.

עם זאת, ועל אף האמור, מצאתי כי יש לחייב את המערער בהוצאות בגין ההליך עד כה, זאת בשל הצורך בהידרשות המבקשת לבקשות השונות שהוגשו על-ידו, לרבות הבקשה לעיכוב ביצוע והבקשה דנן.